דולפינים שוחים באוקיינוס, שעת שקיעה, דולפינים מקפצים במי הערב המנצנצים. אתה רואה תמונה כזו וחושב שלהיות דולפין זה לא רעיון כל כך רע, קשה ליישום אולי, אבל לא רע, בחיי הדולפין יש צמצום מסוים לפחות מנקודת המבט של אדם, שוחים, קופצים עושים טריקים, אוכלים דג, שוחים עוד קצת, שוב קפיצה... הצמצום הזה חשוב לי לצורך עיון בשאלת חיי הנצח שמטרידה אותי לאחרונה. למעשה מטרידה אותי יותר עובדת היותי בן תמותה, מותי ממשמש ובא מכניס לעיתים את הדברים לפרופורציות אבל גם לפאניקה. כבודהיסט לשעבר עסקתי רבות בארעיות וכל זה אך בינתיים ללא השחרור הנחשק. בחרתי אם כך לעסוק בחיי הנצח ומהם אולי ללמוד דבר מה על ארעיות.
נניח אם כך, לצורך הדיון, קבוצת דולפינים שזכו לחיי נצח מקפצים בין הגלים, עם השקיעה הם מצטלמים לתמונה כשהם מקפצים בין הגלים על רקע מי הערב המנצנצים, למחרת הם שוב מקפצים בין הגלים, כך גם למחרת בשקיעה, וביום שאחרי, מתי שהוא החרות של הדולפין הופכת לשגרה, ומתי שהוא השגרה של הדולפין נחווית כנכפית, כחובה, הוא סגור בתוך מרחב פעולה מצומצם - שחייה, קפיצה...מגע המים בגוף חוזר על עצמו כעינוי סיני מתמשך, מה שפעם היה חידוש, בידור, כיף הוא עכשיו שיגרה נכפית, לנצח
הזרה מהסביבה היא כנראה חווית כלא, הכפייה, ואפילו כפיית האוקיינוס הנצחי יוצרת הזרה (אני - סביבה), בניגוד לשכינה של תמימות הנעורים בקיץ הנצחי.
הזרה מבדלת את האני מהסביבה, את גבול המרחב האישי יש מעתה לתחזק באמצעות כוח סבל אל מול לחצי הסביבה, כוח הסבל צורך אנרגיה, לאורך הנצח האנרגיה מידלדלת, כוח הסבל כושל והסבל רב.
כך, בעיית המוות אצלנו בני התמותה אינה כל כך המוות, או הארעיות. אורך החיים הוא בודאי מרכיב, מרכיב שמוערך ביחס לגיוון שהחיים מציעים (ע"ע שחייה). מרכיב נוסף הוא מיקוד שליטה חיצוני. כך אם למשל הכפתור האדום יהיה ברשותי, כאשר לאט לאט הגיוון ירד והסבלנות* ( ביחס לסבל, כוח סבל) תופעל יותר ויותר, אוכל, משאאבד עניין לחלוטין, לפרוש. למותר לציין שכוח סבל מופעל ע"י כל אי נוחות רבה מזו המתוארת כאן, לצורך הדיון אנו מניחים כי אין כזו.
* אני מתייחס לסבלנות כיכולת המופעלת ביחס לגורם או מצב הגורם סבל, בבודהיזם קיימת תרגולת להפעלת סבלנות בצורה יזומה, לא נכפית, קצת מזכיר חמלה
נניח אם כך, לצורך הדיון, קבוצת דולפינים שזכו לחיי נצח מקפצים בין הגלים, עם השקיעה הם מצטלמים לתמונה כשהם מקפצים בין הגלים על רקע מי הערב המנצנצים, למחרת הם שוב מקפצים בין הגלים, כך גם למחרת בשקיעה, וביום שאחרי, מתי שהוא החרות של הדולפין הופכת לשגרה, ומתי שהוא השגרה של הדולפין נחווית כנכפית, כחובה, הוא סגור בתוך מרחב פעולה מצומצם - שחייה, קפיצה...מגע המים בגוף חוזר על עצמו כעינוי סיני מתמשך, מה שפעם היה חידוש, בידור, כיף הוא עכשיו שיגרה נכפית, לנצח
הזרה מהסביבה היא כנראה חווית כלא, הכפייה, ואפילו כפיית האוקיינוס הנצחי יוצרת הזרה (אני - סביבה), בניגוד לשכינה של תמימות הנעורים בקיץ הנצחי.
הזרה מבדלת את האני מהסביבה, את גבול המרחב האישי יש מעתה לתחזק באמצעות כוח סבל אל מול לחצי הסביבה, כוח הסבל צורך אנרגיה, לאורך הנצח האנרגיה מידלדלת, כוח הסבל כושל והסבל רב.
כך, בעיית המוות אצלנו בני התמותה אינה כל כך המוות, או הארעיות. אורך החיים הוא בודאי מרכיב, מרכיב שמוערך ביחס לגיוון שהחיים מציעים (ע"ע שחייה). מרכיב נוסף הוא מיקוד שליטה חיצוני. כך אם למשל הכפתור האדום יהיה ברשותי, כאשר לאט לאט הגיוון ירד והסבלנות* ( ביחס לסבל, כוח סבל) תופעל יותר ויותר, אוכל, משאאבד עניין לחלוטין, לפרוש. למותר לציין שכוח סבל מופעל ע"י כל אי נוחות רבה מזו המתוארת כאן, לצורך הדיון אנו מניחים כי אין כזו.
* אני מתייחס לסבלנות כיכולת המופעלת ביחס לגורם או מצב הגורם סבל, בבודהיזם קיימת תרגולת להפעלת סבלנות בצורה יזומה, לא נכפית, קצת מזכיר חמלה
